חסידות על מלכים ב יז:טו

עוד ביאור על זה, על פי מה שנ"ל לפרשת בפסוק (תהלים סב יב-יג) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים, (תהלים סב יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דהוא כולה מוקשה מתחילתו ועד סופו, דמה היא האחת אשר דבר, ומה היא השתים אשר שמענו, ואיך נמשך לזה כי עוז לאלהים. ואיך נמשך עוד לזה ולך ה' החסד. וגם מה שנתקשו מכבר וצווחו בה קמאי, דמה הוא החסד שמשלם כמעשהו. והנ"ל, כי בכל הדברים יש ג' חלקים ראש תוך סוף, והנה המתחיל הוא עיקר גדול, דכבר אמרו התחלה יותר מן הכל, והמסיים גם כן עיקר גדול, דאינה נקראת אלא על מי שגומרה (תנחומא עקב סי' ו'), והכל הולך אחר החתום (ברכות י"ב ע"א), אבל האמצעי הוא רק מסייע, וקיימא לן (שבת צ"ג ע"א) מסייע אין בו ממש, וכן נוהגין בשכר שדכנות וסרסרות. והנה כל התורה כולה היא מה שדבר ה' לנו מה נעשה ומה לא נעשה, והנה בכל דבר הוא ית"ש המתחיל, כמ"ש (איוב מא ג) מי הקדימני ואשלם (עיין ויק"ר פכ"ז ב'), ואין לנו כח להתחיל זולתו ית', והמסיים וגומר גם כן הוא ית"ש, כמ"ש (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק וגו', ואמרו רז"ל (סוכה דף נ"ב:) בכל יום ויום וכו', ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ואם כן אדם אינו רק קצת ממוצע בבחירתו, ואין לו רק חלק דק וקלוש והוי רק כמסייע, על דרך היה לך לעזריני (שבת פ"ט ע"א), ואין בו ממש, ועל דבר זה אין מגיע לו שכר, רק על צד החסד משלם השי"ת להאדם כאלו הוא היה העושה כולה. והן הן דברי הפסוק אחת דבר אלהים, ר"ל כל מה שדבר אלהים לנו בתורה הקדושה רק על חלק אחת דבר, דהיינו החלק האמצעי, שתים, ר"ל שתי החלקים האחרים דהיינו ראש וסוף, זו שמענו, ר"ל זה אנו מבינים (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, בראשית מב כג, שהיא לשון הבנה, דלא ידעו שמבין לשונם מאחר שהיה המליץ בינותם), כי עוז לאלהים, ר"ל כי הכח והיכולת על אלו שני החלקים, הוא רק לאלהים ולא לאדם דמי הקדימני וגו', וגם אלמלא הקב"ה עוזרו כנ"ל. ושמא תאמר מפני מה יקבל שכר, לזה אמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כאלו היה מעשהו, והבן כי הוא פירוש נכון ונחמד בס"ד. והנה לפי זה לכאורה קשה, אם כן מה תועלת בבריאת האדם בעולם הזה שלא יהיה נהמא דכיסופא כמבואר בזוהר הקדוש, הלא עדיין הוא נהמא דכיסופא וצדיק מה פעל, הלא המתחיל והגומר הוא השי"ת. אך התירוץ הוא כיון שעושה האדם כל מה שבכחו, נחשב כאלו הוא עשה כל הפעולה, ולא אמרינן מסייע אין בו ממש, דהשי"ת מחשב הכל על האדם כאלו לא היה לו ית"ש שום חלק בהפעולה טובה שעושה האדם, כיון שהאדם עושה מה שבכחו בבחירתו ולא הוי נהמא דכסופא כלל. והנה שעשוע והתפארות לא מצינו להקב"ה רק בהתורה, כאמור (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום (עיין ב"ר פ"א א'), דהוי כשעשועים בעצמותו כביכול, דאורייתא וקב"ה חד הוא (זוהר ח"ג ע"ג ע"א) דהוא רצונו, ורצונו הוא, אבל בכל הנמצאים לא מצינו שעשוע והתפארות רק בצדיקים, כאמרם ז"ל קב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, וכמו דכתיב (ישעיה ס כא) ועמך כולם צדיקים וגומר מעשה ידי להתפאר, וכן ואומר לך עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג). והטעם לזה נ"ל, דכבר אמר החכם אין במה שנברא יותר נפלא ממה שנברא, דבורא יש מאין, מה לו בריאה מפוארה או בריאה שפלה, ואם כן אין התפארות בעליונים יותר מבתחתונים, ואדרבה היותר רוחני אין פלא כל כך שימצא בסיבתו ית'. מה שאין כן דבר גשמי, דזה הוא יותר פלא שיהיה הוא ית"ש שכל הרוחני אצלו נגד עצמותו כגשמי יתחשבו ואין ערוך אליו, יהיה סיבה לדבר גשמי, ולכך כתיב מעשי ידי, דהיינו מה שנברא בעולם העשיה שנקרא מעשה ידי, להתפאר כנ"ל דזה יותר נפלא, וכן כתיב (תהלים קד לא) ישמח ה' במעשיו דייקא, דהיינו בעולם העשיה, לכך התפארות והשעשוע הוא רק בהצדיק המשלים עצמו בבחירתו, מה שאין כן העליונים דאין בהם ובשלמותן רק הבריאה, (ועיין מ"ש בפסוק (בראשית א כו) נעשה אדם), והבן זה. והנה ממ"ש יובן דאם הוי אמרינן דמסייע אין בו ממש ופעולתו כאין, אזי אין מקום לשעשוע רק לקבל שכרם בצדקה. והנה נהרי אפרסמון הוא על דרך האמור במגילת אסתר (ב יב-יג) ששה חדשים בשמן המור וגו', (אסתר ב יג) ובזה הנערה באה אל המלך, דכיון שבאה שישתעשע המלך עמה, צריכה לכל זה. הכי נמי בבא הנשמה שישתעשע עמה המלך הגדול והנורא, על אחת כמה וכמה שצריכה זיכוכים וטבילות, ובפרט בבואה מעולם החומרי והגשמי שהיתה קשורה בו זה כמה, רק דהכנות האמורים שם גשמי, והכנות אלו רוחני, והבן זה. ומזה מבואר דאם היה רק מקבל שכרו בצדקה ולא היה שעשוע, לא היה צריך לכל זה, אלא ודאי דהקב"ה משתעשע עמה, כמו שאמרו במדרש רבה פרשת וילך (דב"ר) הקב"ה שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק, ומענין השיעשוע הזה מבואר דנחשב פעולת האדם כאלו היה של האדם. והנה עיקר השכר, הוא הדבקות האלקי מה שעדיין עין לא ראתה כמבואר אצלי במקום אחר, רק שנהרי אפרסמון הוא הכנה לשעשוע, וזה ברור. ונקדים עוד מה ששמעתי לפרש אמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו, ר"ל כשהוא בגדר שלא היה יכול לו אם לא היה עזרו השי"ת, היינו דכתיב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, כי בענין שיכול לעמוד נגד היצר הרע בכחו, לא עביד קב"ה ניסא למגנא, רק כשעושה אדם כל מה שבכחו וכבר כלתה כחו, אז השי"ת עזרו, והבן זה. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, כד דמך ר' אבוהו עברין קמיה י"ג נהרי אפרסמון וכו', אמר כל אילין דאבוהו, ר"ל כל כך הכנות לשעשועי, שמע מינה דגדול השעשוע מאד, ואני אמרתי לריק יגעתי, ר"ל כל מה שיגעתי היה לריק, כי לא נצחתי ביגיעי רק יד ה' עשתה זאת, לתהו והבל כחי כליתי, ר"ל בעת שכיליתי כחי, עדיין היה מעותד לתהו והבל, דהיינו להתפתה למחשבות היצר הרע שהם הכל תהו והבל, כמ"ש (מלכים ב' יז טו) וילכו אחר ההבל, רק שד' עזרני, אם כן עדיין יש נהמא דכסופא וקבלת השכר רק בצדקה, ואין כאן דבקות של שעשוע, אכן מנהרי אפרסמון מבואר דיהיה שעשוע ודבקות. והיינו אכן מזה שאני רואה, מבואר משפטי את ה', ר"ל כי משפטי שאהיה ממש עם ה' להשתעשע בי, מ"ט ופעולתי את אלקי, שפעולתי נחשב עם פעולת אלהי הכל נחשב פעולתי, והבן כי נכון הוא בס"ד ונפלא. ואפשר לומר דקודם מותו הוי הכנה הנ"ל, ובמותו נצרר בצרור החיים. וזה שאחר מותו קרוי שכר שמגיע לו שכר פעולתו, וזה שקודם מותו דעברין קמיה י"ג נהרי' דאפרסמונא, הוי הכנה שתיכף בצאת נפשו יהיה לו הדבקות של השעשוע, ולכך קרוי הכנה ההוא מתן שכר, ואין מנכין לו משכרו כלום בעבור הכנה הזאת, וממתן זה יבין המשכיל שכרו. וז"ש במדרש שם דלצדיקים מראה להם מתן שכרן קודם מותן, וכן הוא בירושלמי שם אחר כך (ירושלמי ע"ז פ"ג ה"א), והבן זה. ומיושב קושית הנזר הקודש דלמה זה, דאפשר שאז היא העת של ההכנה, דאחר כך נדבקה בה' הצדיקים שמבני עליה ושוב לא נעזב, ועיין באלשיך שופטים י"ג (יג כב) בפסוק מות נמות כי אלקים ראינו, עיין שם וגם זה נכון מאד. ונ"ל שזה החשבון י"ג מדותיו, שהצדיק לומד מדרכיו ומתנהג את עצמו בהן, עיין בספר תומר דבורה, ונגד י"ג תיבות של והוא רחום יכפר עון וגו' (תהלים עח לח), שבזה נטהר מכל שמץ חלאת עון, והבן זה. ועל פי זה נ"ל לבאר הפסוק (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך וגו', כי בנהמא דכסופא מתבייש למחמי אפין באפין כמבואר בזוהר הק', והנה המקבל צדקה יש לו נהמא דכסופא, אבל אני בצדק, ר"ל אף שאני מקבל צדקה מהשי"ת כמ"ש ולך ה' החסד וגו', מכל מקום אחזה פניך דלא יהיה נהמא דכיסופא כלל, כמו ששמעתי לפרש הפסוק (יואל ב כו) והללתם את שם אלקיכם וגו', (מובא בספרו תפלה למשה תהלים י"ג פסוק וא"ו). רק דנראה לי סברא נכונה, דידוע (סנהדרין צ' ע"א) דהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, אם כן מי שמקיים בחייו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), והשי"ת תמיד לנגד עיניו, וכמו שפי' בפסוק (תהלים לד י) יראו את י"י קדושיו, שהן רואין אותו ית' בכל מקום שרואין, רואין אותו יתעלה וגדולתו, כי אין מחסור ליראיו, כי יראיו יודעין כי כחו ית"ש בכל, והוא המקיים הכל בכחו הגדול ולית אתר פנוי מיניה, אם כן אחר כך בעת קבול שכרו זוכה ורואה גם כן אפין באפין, אך מי שאינו מקיים כנ"ל ח"ו, נשאר על קו הדין, דבאמת הוי נהמא דכיסופא ומתבייש ובעית לאסתכולא באפיה. והנה הצדיקים המתים נקראים ישיני עפר, וכמו שאמר גם כן במדרש הנ"ל כד דמך ר' אבוהו, ואם כן ידיעת הפכים בשוה דבחייו יקרא בהקיץ. והיינו פירושו דהאי קרא אני בצדק אחזה פניך כנ"ל, בזמן שאשבעה בהקיך תמונתיך, דהיינו שמקיים בחייו שויתי ה' לנגדי תמיד, והוא פירוש נפלא בס"ד. (עוד פירוש על המדרש כד דמך הנ"ל, תמצא אי"ה בפרשת וישב).